כשהייתי סטודנטית, מתישהו במהלך התואר הראשון, קניתי את הלפטופ הראשון שלי. עד אז היה לי מחשב שולחני, שנגרר בין דירות שכורות. אבא שלי (כרגיל בעניינים הטכניים) עזר לי.
הוא היה גדול וכבד, אבל הוא היה שלי. עולם שלם של עבודות לאוניברסיטה שהכנתי במהלך לילות לבנים אינטנסיביים, יום לפני מועד ההגשה; ושל צפייה בבינג' בסדרות טלוויזיה דרך יוטיוב, עוד לפני שהמושג היה מוכר (היי באפי!).
לפטופ שהוא שלוחה של ה"אני", עוד לפני שהסמארטפון הפך להיות הפונקציה הזו בחיי.
חלפו הרבה מים בנהר הדירות השכורות, ועברתי לגור עם בעלי. אני בטוחה שיש מי שלא מתחבר לכינוי, אבל כך אני קוראת לו בחיים האמיתיים. לכתוב ש' או החצי נראה לי מוזר. (:
גרנו בדירה קטנטנה, עם מחשב שולחני אחד שהשתמשנו בו שנינו, והתרגלתי. הלפטופ האהוב והכבד יצא משימוש. לא חשבתי שהפסדתי משהו.
כשקרובת משפחה שאלה אם יש לי לפטופ מיותר, שמחתי להשאיל לה.
וזהו.
עברו השנים, נוספו ילדים, ואם אני מאמלקת שוב - בעקבות השראה אמיתית שנחה עליי (ואספר עליה בפוסט אחר), ועם תינוק בחופשת לידה בבית, הבנתי שהפתרון של מחשב שולחני כבר לא עובד בשבילי יותר. שאם אני רוצה לכתוב, ליצור, (וממש בער בי הצורך בשלב הזה!), כשהתינוק לידי, בין לבין, אני חייבת לפטופ קטן וקל. וכך הגיע "לפטופ משלך" לתוך חיי.
כמו הרבה דברים מפתיעים (בעיקר עבור בעלי) שהזמנתי אונליין בחופשת הלידה (טפט למטבח? סלון חדש?), הוא פשוט הגיע אליי הביתה יום אחד. קטן וקליל כמו מחברת, חמוד כמו תינוק (ישן), והעיקר - נוח לשימוש בצורה שהביאה לחיים את "פיות האותיות".

הרבה חשבתי על זה מאז, על הדברים שוירג'ינה וולף כתבה לגבי תנאים שמאפשרים לאישה לכתוב: חדר משלה, והכנסה מספקת.

החדר היום הוא הלפטופ. וההכנסה? זו כבר שאלה אחרת (: